לפעמים הכל מסביב קורה, לכולם יש מה להגיד כמעט על כל דבר, ולי יש רק שתיקה. יש פעמים שאני בוחרת בה ופעמים שהיא כופה עצמה עליי. כילדה קטנה, הייתי נכנסת בלילה למיטה בחיוך גדול ומתחננת לאלוהי החלומות שמחר בבוקר אקום רזה. בבוקר הייתי קמה מהחלומות שלי לסיוט. עולם שמשדר לי "את לא מתאימה”; מושבים במקומות ציבוריים – מטוס, אוטובוס, אולמות מופעים או בבית הקולנוע לרוב יהיו צפופים ולא נוחים. המגבות בבתי מלון לרוב לא יקיפו את גופי. ובחנויות הבגדים, עדיין, כמעט ואין את המידה שלי. נעלמתי. הפכתי להיות שמנה. זה כל מה שהייתי. נאלמתי. לקחו לי את הקול. במשך שנים, המשקל שלי היה מרכז חיי, הבעיה והפתרון להכל. עכשיו, יש רק שקט. אם אפתח את הפה, כל מה שתשמעו יהיה שירת לווייתן.
סבתא שלי, לאה, היא פסקול חיי, דרך סיפורים, תצלומים ישנים, מוסיקה ואוכל היא מחברת אותי לשורשים הרחוקים שלי. היא מדברת ואני מסתכלת ומקשיבה. כשהייתה רוצה לומר משהו אבל לא מצאה את המילים בעברית העיניים שלנו תמיד היו נפגשות. בשנים האחרונות, סבתא שלי איבדה את היכולת שלה לדבר בקלילות, מילה אחת נאמרת לאט ל א ט ואוצרת בתוכה משפטים שלמים. כשאני מסתכלת עליה שותקת אני שומעת את כל מה שיש לה להגיד.
מנחה: יאיר ברק
