בחמישי באוקטובר עברתי לגור בבאר שבע עם בן זוגי. גדלתי בתל אביב וחייתי בה כל חיי, ומה שחשבתי שיהפוך לפרק ניסיוני ושינוי פאזה, הפך לרגע כאוטי ובודד ברגע שפרצה המלחמה. תוך ימים ספורים הבנתי שהחלפתי את הסביבה הפועמת, התזזיתית והמוכרת שלי באין, בית זר ועיר ריקה שנמצאת תחת איום מתמיד.
התחלתי לחפש אותות חיים ועוגנים להרגיש דרכם את המציאות. את ערימות הקרטונים שמילאו את הבית שעברנו אליו ממש לפני רגע התחלתי למצוא גם בחוץ. ברחובות הריקים מאדם מצאתי את המוכר: ציפורים וחולדות. הן נמצאות בכל מקום. היו רגעים שחשבתי שהן יהיו פה גם הרבה אחריי. מתוך ניסיון לאחוז בקצוות של המציאות, התחלתי לרשום את מה שמצאתי ויצרתי סדרה של רישומים דיגיטליים רציתי לגרום לרישומים לנוע, לחפש לעצמם מקום. לסמן טריטוריה.
האינו ישנו הוא מיצב מעגלי הנשען על שתי טכניקות לופ של אנימציה בסיסית. במעגל החיצוני של העבודה, שמונה מוקדי הקרנה מציבים את בעלי החיים בלופים קצרים, תקועים. החולדות רצות וצצות, הציפורים לא ממריאות, נותרות על הקרקע. הן מקיפות את הצופה בתוך החדר ממש כפי שהן נוכחות בכל פינה במרחב העירוני. במעגל הפנימי של העבודה, מתקן זואוטרופ מציג אנימציה בסיסית וקדומה של מגדל קרטונים נופל מהשמיים, קורס, וקם חזרה. את מהירות התנועה של הזואוטרופ קובעת הצופה שתסובב את בסיס המתקן. שני המעגלים ממשיכים את עצמם עד האינסוף, בתנועה מעגלית שלא מגיעה לכדי מיצוי. המגדל ממשיך לקום ולקרוס, הציפורים והחולדות לא הולכות לשום מקום.
מנחה: לי ברבו
